<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יצחק איש כפר עיטוש</h1>
<h2>דף לא.</h2>
אבל כהנים ששמשו בבית חוניו אע"ג דמסקינן [מנחות ק"ט ע"א] דבית חוניו לאו בית ע"ז הוא, והיו עומדין באיסור שוחטי חוץ ומעלין בחוץ [שחייבים] כרת, אפילו הכי גרסינן שלא ישמשו במקדש שבירושלים, והרי הן כבעלי מומין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין. מיהו אם הקריבו ושימשו קרבנן ריח ניחוח. אבל לכתחילה לא שבקינן להו. כדאיתא באידיהן של גוים פרק רבי ישמעאל [ע"ז נ"ב ע"ב], בעי מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי, כלים ששימשו בהן בבית חוניו מהו שיש[ת]משו בהן במקדש, קא מיבעיא ליה אליבא דמ"ד בית חוניו לאו ע"ז [הוא]. דתנן כהנים ששימשו בית חוניו לא ישמשו וכו', עד ואצ"ל לדבר אחר. כהנים הוא דקנסינהו רבנן משום דבני דיעה נינהו אבל כלים לא וכו'. אלמא קנסא [הוא]. וכן נמי כלי שרת שנשתמשו בהן לע"ז. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אע"ג דמקרא יליף דאסור להשתמש בהן. מיהו נראה לי דאם עבדו בהן לא פסלינן לההוא קרבן, לרבי יוסי בן שאול דמוקי לקרא דואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז הֵכַנו דאטבלינהו והקדשנום דאקדשינהו. ואמר רב יהודה התם [מנחות ק"ט ע"א] כהן ששחט לע"ז, פירוש ושב. קרבנו ריח ניחוח. וכל ההיא פלוגתא דרב נחמן ורב ששת דפליגי בשוחט במזיד לעבודה זרה והשתחוה לע"ז וכן הודה לעבודה זרה דאמר רב נחמן קרבנו ריח ניחוח. ורב ששת פליג. נראה לי דכולהו לרב ששת קנסא, ולאו דאורייתא הוא לחלל עבודה. דאמאי נקט לישנא כריח ניחוח. ואפילו ההוא קרא דמייתי ונשאו את עונם ולא יגשו אלי לכהן משום קנס הוא, דהא לא כתיב בהדיא אם עבדו חיללו.
ורבינו אפרים בן יקיר שאל אם העידו עדים זוממים והם כהנים, על כהן שהוא משומד לעבודה זרה, הרי רוצים לפוסלו מעבודה משום בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, והלכה מרווחת [זבחים כ"ב ע"ב] שמחלל עבודה, שאם נפסול את אלו כשנמצאו זוממין מעבודה משום ועשיתם כאשר זמם שכשהעידו אלו הזוממין על זה שנשתמד, והרי הוא מחזר והביא עדים להזימן והרי הוזמו, ואפילו אם נשתמד הרי עשה תשובה וכיון שעשה תשובה הרי חזר לכהונתו.
דהא תנן בפ"ב דזבחים [ט"ו ע"ב], כל הזבחים שקיבל דמן זר וכו' עד ערל וטמא פסל. ובגמרא [כ"ב ע"ב] אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו אלא (מרבינו) [מדברי] יחזקאל בן בוזי למדנו, כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני. מנלן דמחללי עבודה דכתיב בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי בהקריבכם את לחמי חלב ודם. ואע"ג דכתיב ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי, אי לאו דמייתי קרא בהדיא דמחלל עבודה הוה אמינא אע"ג דאסיר לעבוד לא מחלל. הילכך צריך לקרא דחילול.
ודוקא כי עומד במרדו ובזדונו. וכדתני התם בפרק כל הפסולין ת"ר בן נכר יכול בן נכר ממש כלומר גוי וכ"פ רש"י. תלמוד לומר ערל לב. פירוש מי שאינו פסול אלא משום ערל לב וזהו כהן. ומה תלמוד לומר בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. אין לי אלא ערל לב, ערל בשר והוא צדיק, מנלן תלמוד לומר וערל בשר. ומסקינן התם וצריכי דאי כתב רחמנא ערל בשר משום דמאיס אבל בן נכר דלא מאיס אימא לא כתב רחמנא ערל לב. ואי כתב רחמנא בן נכר משום דאין לבו לשמים אבל ערל בשר דלבו לשמים אימא לא מחלל צריכא. אלמא בההוא [שהוא] עומד במרדו עסקינן.
וכי האי גוונא נמי גרסינן ביבמות פרק הערל [ע"א ע"א]. דגרסינן התם השתא דאמרת "בו" לדרשא כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו וכו'. עד איצטריך. ומסיק כי הכא. והכי נמי עסקינן בפסחים פרק מי שהיה [צ"ו ע"א]. והתם פשיטא דדוקא בעודו במרדו אסור, [אבל] חזר בתשובה מותר, שהרי ישראל במעשה העגל בשנה ראשונה כולן משומדין היו באותה שעה וכתיב [שמות ל"ג] ויתנצלו את עדיים, וחזרו בתשובה. ומיד בשנה שניה נצטוו לעשות הפסח. ונראה לי דמשום הכי כתיב בהדיא [יחזקאל מ"ד] יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם, פסלינהו רחמנא. אלא שמע מינה דדוקא מורדין פסולין ומחללין אבל עשו תשובה קנסא בעלמא.
והאי דקתני ואין צריך לומר לדבר אחר, הכי קתני, קנסא דלא ישמשו לא מיבעיא כהני בית חוניו דקנסינהו אלא אפילו לדבר אחר כל שכן דקנסינהו. ולא קתני אבל לדבר אחר מחללין, משום דאין מחללין. ואפילו הכי דחמירי, לענין חלוקה ואכילה לא קנסינהו וכן לחלל. והאי דקא מייתי [קרא] אך לא יעלו כהני במות. משמע כל אותן ששימשו בבמות, בין בבמה שהיא לשם וחייבים עליה משום שוחטין ומעלין בחוץ, וכן בימוס לעבודה זרה. דינן שווין למשמשין כשחזרו בתשובה אסור להקריב ולשמש. אבל לא מחללין ואוכלין.
ורבי מאיר [בכורות ל"א ע"א] מודה בכל אלו. שבמקום שהתשובה שלימה וניכרת במעשה, כגון שבירת פספסין וקריעת שטרות וחזרת מעות של סחורות פירות שביעית וכיוצא באלו, דאין בידינו להחזיקן בפסולין. אבל למסור להן טהרות, אם באו לקבל דברי חבירות כבתחילה אין מקבלין אותן להאמין אותן. (ויש) [דיש] לחוש הואיל וחזרו בהן מפני שכבד עליהן שמירתן. אבל עוברי עבירה חלילה לדחותן מתשובה. שעל זה לא נחשדו ישראל להחזיקן כרשעים לעולם חלילה. והא דאמר [שם ל' ע"א] רבי מאיר החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כשלא עשה תשובה. אבל עשה תשובה הרי הוא ככשרים שבישראל.
גרסינן בפ"א דקדושין הלכה כל מצות לא תעשה [ל"ו ע"א] בנים אתם לה' בזמן שאתם נוהגים כבנים אתם קרויים בנים, אי אתם נוהגים כבנים אי אתם קרויים בנים דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך קרויים בנים שנאמר יאמר להם בני אל חי. ועיין נמי למעלה בסדר רבי יוסי בן שאול.
